כותרות TheMarker >
    ';

    ככול שחולף הזמן

    ארכיון

    0

    יום כיפור הראשון שלי - סיפור קצר.

    9 תגובות   יום שישי , 14/9/18, 10:20

    זה היה יום כיפור הראשון שלי, הראשון משום שזו הפעם הראשונה שצמתי. הרגשתי שהנה אני עושה את כל מה שעושים הגדולים, תמיד רציתי להיות אחד מהם. איש חשוב כזה שהולך לבית הכנסת משתתף בוועדות, עולה לתורה, כמו אבא, שיושב עכשיו במרפסת וקורא עיתון של הצהריים כהרגלו בקודש.

    התקרבתי אליו כך בשקט מבלי שירגיש, הבטתי בו שעה ארוכה מרכז מבטי בכף הרגל שמתנועעת במהירות מצד לצד, כמו חושבת להתנתק משאר הגוף ולקיים חיים עצמאים משלה. תמיד הקסימה אותי המהירות שכף הרגל זזה, בזמן שאבא

    היה קורא עיתון או ספר.

    כששאלתי פעם את אימא  "למה כף הרגל של אבא זזה כל הזמן כך מהר, כאילו שיש לה חיים משלה?". אמרה לי "שלאבא יש עצבים וכך הוא משחרר אותם

    ע"י הוזזת  כף הרגל מצד לצד. לפעמים זה גם בא בתורשה ואם אני לא

    אוכל את האוכל, אז גם הרגליים שלי יהיו כאלו עצבניות שהן יזוזו לבד".

    מאז, אני כל הזמן בודק את הרגליים שלי, לראות אם הן כאלו עצבניות, שהן זזות לבד, כשאני קורא עיתון או ספר.

    אז לא ידענו שזו ראשיתה של מחלה ארוכה וקשה שתפסה את אבא....

    עכשיו אני מביט בו מנתק את עיניי מכף הרגל שלא נחה לרגע. אומר לו בקול חגיגי. "אבא החלטתי לצום הכיפור הזה." הוא, ניתק מבטו מהעיתון,

    והביט בי כמה שניות לפני שאמר. "אתה לא חייב לצום, כי עדיין לא מלאו לך שלוש עשרה, ולכן אתה פטור מלצום. חוץ מזה אימא יודעת מכל הרעיון הזה שלך?."  "כן.. סיפרתי לה והיא הסכימה. אמרה "שכדאי לנסות ולהתאמן בלצום... ואם אני לא אחזיק מעמד תמיד המקרר מלא. אז מה אתה אומר?".

    עניתי לו. "טוב אם אמא מסכימה גם אני מסכים". אמר וחזר לקרוא בעיתון. בזמן זה שמתי לב שגם הרגל שלו חזרה למסלול הקבוע שלה מצד לצד. בקצב שלא קשור לשום דבר שמזכיר את ערב יום כיפור.

    אימא בהכנות אחרונות לקראת ערב יום כיפור. טורחת במטבח ומבשלת את תרנגוליי הכפרות ששחטנו ביום קודם בבית המטבחיים העירוני. אני אפילו עזרתי לאמא להדחף בין כל המהומה הרבה שהייתה שם, בין רעש הנשים הנדחפות בתור, לקריאות אחרונות של קורבנות הכפרות, לרעש מכונות מריטת הנוצות. עמדתי ליד אחת המכונות האלו והגשתי את העופות השחוטות, כאשר הראש שלהן שמוט לצד נטולי רוח חיים, עולות קורבן על החטאים שלי ושל בני משפחתי, "זאת כפרתי" מלמלתי והגשתי אותן לאותו ערבי שעמד ליד המכונה. שהיו לה שני גלילים כאלו מאורכים, שהסתובבו פנימה, כאילו לתוך עצמם, רוטטים ברעש נוראי. הערבי לבש סרבל כחול ומעליו סינר אפור.

    שהיה מלא כתמי דם ונוצות. "יאאלה יאאלה תפיא את העובות כפר". צעק עלי במבטא הערבי שלו. אני נרגש, מגיש לו את התרנגולות כשהן מלאות בדם על הנוצות הלבנות שלהן. אחרי טיפול של כמה דקות אצל הערבי במכונה הרועשת הזו, הוא מחזיר לי אותן, ערומות, רזות, וורודות, מסכנות עם גרון שחוט.

    חשבתי לעצמי כמה אכזריים הם החגים שלנו. שצריך לשחוט כך תרנגולות ולהפשיט את הנוצות היפות שלהן,  אספתי לי כמה נוצות, ועשיתי לי זר כמו של הצ'יף האינדיאני שראיתי בסרט קאובוי אחד.

    את ארוחת המפסקת אכלתי בכזו נכונות, וחשבתי לעצמי אם באמת היא תספיק לי עד למחרת בערב.

    בזמן הארוחה הצצתי מתחת לשולחן, לראות אם הרגל של אבא זזה גם בזמן האוכל. גיליתי שרק בזמן שהוא מדבר, או בין המנות.   היא  נעה במסלול הרגיל שלה.

    את העוף המסכן שאתמול שחטנו, והגשתי אותו לערבי למריטת נוצות.  אני

    אוכל עכשיו אחרי מרק האטריות, ואחי מקריא מהעיתון "שיום כיפור יהיה חם מהרגיל בעונה". כששמעתי זאת חששתי שלא אצליח לצום, ואתייבש או אתעלף מרוב חום.  מייד שתיתי עוד כוס מים לייתר ביטחון.

    אחרי הסעודה נגשנו כל בני המשפחה  ללבוש את בגדי החג, שהם היו כוללים כל דבר שהוא בצבע לבן. מכנסיים לבנות, חולצה לבנה. אבא היה קפדן מאוד בנושא זה. הוא בכלל היה איש קפדן בכל תחום בחיים שלו.

    אז אבא לבש את החלוצה הלבנה, והמכנסיים הלבנות, ואת נעלי הגומי שגם היו בצבע לבן. כל זה למה?. כי אבא היה אומר "כדי שהנפש תטהר מכל הבלי

    עולם זה, ותהיה מוכנה לבקשת סליחה ומחילה מ"הקדוש ברוך הוא". על כל החטאים והמעשים הנוראיים שעשינו בשנה זו."

    זכור לי חטא אחד טוב במיוחד. כאשר הפלתי את המורה חנה במסדרון, בכוונה. השלכתי קליפת בננה לפני הרגליים שלה, וברחתי. עוד לפני שהיא הספיקה להבין מה קורה, היא החליקה ושברה את היד. כמה צחקתי באותו זמן עד שבכיתי כאשר ראיתי שנשברה לה היד. פחדתי נורא ולא סיפרתי לאף אחד שזה אני. אפילו עכשיו שיום כיפור בפתח, וצריך לבקש סליחה מכל אלה שעשיתי להם רע. כי אם המורה חנה תדע שזה אני היא תעיף אותי מבית הספר, אפילו שהיא אמורה לסלוח לי.

    אבל ביקשתי סליחה מאריה, בגלל שהיינו ברוגז והלכנו מכות. כי רותי אמרה "שמי שמנצח ילווה אותה הביתה". שנינו רצינו ללוות אותה הביתה. כי תמיד ליד דלת  הבית שלה, הייתה נותנת לנו נשיקה, ומרשה לנו לראות לה את "הפופיק".  נלחמו בחירוף נפש, כל אחד לזכותו, ללוות את רותי.

    מה שבטוח ששנינו אהבנו אותה מאוד. כי המכות שלנו כאבו לנו מאוד.

    עכשיו לפני יום כיפור הלכתי לאריה ובקשתי ממנו סליחה, על כל הדברים שאמרתי ועשיתי לו. הוא סלח לי והסכים להיות חבר שלי שוב פעם, כי במילא רותי עברה עיר ולא ראינו אותה יותר, וגם אומרים "שמי שלא מקבל את הסליחה של חבר שלו ביום כיפור אז העוון עובר אליו". ואריה לא רצה לקבל עוד עוון כי יש לו מספיק משלו.

    אמרתי לאריה שאני מתכנן לצום, כמו האחים הגדולים שלי וכמו אבא.

    הוא צחק עלי ואמר לי "שאני לעולם לא אצליח לצום, בטח תתעלף לפני הסוף,  כי זה מאוד קשה לצום". התערבתי איתו על הג'ולה הכי הכי יקרה שלו. ההסכם היה כזה. שאם אני צם עד הסוף, הוא נותן לי את הג'ולה הכי יקרה שלו. ואם אני לא מצליח לצום אני נותן לו את הג'ולה "החלבית" שלי, שזכיתי בה במשחק מאוד קשה בשכונה למטה נגד יוסי.

    יוסי היה צלף השכונה וניצח את כולם. לא יודע איך זכיתי בניצחון חד פעמי זה?, ולקחתי לו את הג'ולה "החלבית" הכי מפורסמת בשכונה.

    מאז יוסי לא עוזב אותי במנוחה. כל פעם שהוא רואה אותי הוא מבקש ממני

    לשחק על הג'ולה ה"חלבית" ואני מסרב, כי זה לי אות כבוד להסתובב עם הדבר היקר הזה בשכונה. קינאת כל ילד קטן.

    לפעמים נדמה לי שהוא עוקב אחרי, כדי לראות אם אני משחק, ואז במכה אחת לתקוף. להיכנס למשחק ולזכות ב"חלבית" שלו בחזרה...                                            

    לבשתי את בגדי החג הלבנים, נראיתי כמו מלאך קטן בלבן. כולנו נראנו

    כאלו טהורים בלבן. אבא אמר "לקחת את הכיסא המתקפל לבית הכנסת",

    כי יהיה מלא כלכך שלא יהיה מקום לשבת.

    אני זוכר שנה שעברה היה כזה צפוף שאנשים דחפו אחד את השני בשביל קצת מקום. פרצה שם תגרה רבת מהומה,  ורק בעזרת הרב הגיעו לפשרה.

    לכן אנחנו לוקחים איתנו כיסאות מתקפלים.

    אבא הולך מהר. תמיד הוא הולך מהר. אולי זה בגלל הרגל שלו, כשהיא באוויר היא עושה את התנועות האלו מצד לצד, וכדי שזו לא תפריע לו ללכת. אז הוא מנסה כמה שפחות להניף את הרגל באוויר... אני נשרך מאחור וגורר את הכיסא המתקפל. מרוב מאמץ הרגשתי שהגרון מתחיל להתייבש. דבר שהכניס אותי ללחץ, כי לא רציתי על ההתחלה כבר להישבר בגלל איזה כיסא מתקפל.

    נואשתי מלהדביק את אבא, שבטח כבר אומר שלום לכול הנוכחים בבית התפילה.

    אני יושב על הכיסא ומחכה לאחי הגדול ממני בשלוש שנים, ובעוד שנה הוא עושה בר מצווה. הוא גם התחיל לצום בגילי, ולכן האתגר הוא גדול.

    רק שייקח את הכיסא המתקפל הזה ממני.

    בבית הכנסת יש אווירת קודש  מוזרה כזו. אנשים מתנהלים להם בשקט. מדברים בלחישות עם מבט רציני בעיניים. מסתובבים "ביראת פחד" כמו שכתוב בתורה.

    המתפללים מתחילים להתקבץ ולמלא את חלל בית התפילה, נהיה חם וצפוף.

    המאווררים הקטנים שעובדים על שעון שבת. לא יכולים להתגבר על החום והלחות שיש באוויר.

    אני מתחיל להזיע, זעה שכיסתה את כל גופי. דבר שגרם לי להיות בחרדה,

    על כך שאני מוציא את כל הנוזלים ששתיתי בסעודה המפסקת, עכשיו.

    חלחלה עברה בי גם למחשבה שאריה ישמח "ברש גלי", כשיזכה בג'ולה ה"חלבית".

    התחיל רחש קל להציף את האולם, כאשר אנשים חיכו בסבלנות הולכת ונגמרת,

    לאות מהחזן לתחילת התפילה.

    אז כולם שרו "לך אלי, לך רוחי ונשמתי."

    אני מצטרף לפזמון בקול דק וזייפני משהוא, בעודי מותח את מיתריי הקול ,

    עיניי צדה את רגלו של אבא, שוב פעם מתחילה את המסלול  שלה באופן עצמאי לחלוטין.

    תפילת הערב הסתיימה קצת אחרי השעה שמונה. זו לי הפעם הראשונה שאני

    משתתף בתפילה. עד אותו יום. הייתי בא לשחק עם הילדים האחרים בחצר ליד. היום זה היה שונה שרתי עם כולם וקראתי מהספר יחד עם אבא. כאשר

    הוא מעביר את האצבע שלו על האותיות במהירות כזו, שמזכירה לי את הרגל שלו.

    בדרך חזרה מבית הכנסת פגשתי באריה. "נו איך אתה מחזיק מעמד?, תראה לי את הלשון!." אומר לי אריה . אני מוציא את הלשון כדי שאריה יראה שהיא לבנה. אחרי כמה שניות הוא לא יודע להחליט אם כן לבנה או לא.

    "בסדר אני מאמין לך.. כי בסך הכל עברו רק כמה שעות כך שזה לא משמעותי. מחר בצהריים אבדוק אותך שוב."

    בבית, שאר בני המשפחה נחים לאור המנורה היחידה,  שהשארנו דולקת בסלון. אחי ואני החלטנו לטייל בעיר עם הכלב ג'וני.

    אהבנו לטייל ברחובות העיר בערב כיפור. אף מכונית לא  נסעה,  וכולם מתהלכים להם באיטיות ומדברים שיחות קלות, כדי לא להתאמץ ולשבור את הצום. אנחנו שיחקנו על הכביש בלי חשש ממכונית דוהרת שתדרוס אותנו. הרגשה של חופש, של שחרור הייתה מלווה אותנו. ידענו שאנחנו יכולים לעשות, כל מה שבא לנו לעשות על הכביש. איזה עוצמה הייתה במשחקי הכביש

    האלו בערב יום הכיפור הראשון שצמתי.

    פגשתי כמה חבר'ה מהכיתה ואמרתי להם על הצום שאני עכשיו בעיצומו. אבל אף אחד לא האמין לי שאני יהיה מסוגל לצום עד מחר בערב, והיו לצידו של אריה. דנה אמרה "שאפילו אחותה הגדולה שהיא בכיתה ט', לא צמה כי זה מאוד קשה לה..."

    בלילה לפני השינה הרגשתי את הגרון שלי יבש מאוד. אבל הצלחתי להתאפק ולא ללכת לשתות מים מהמטבח.

    רגע לפני שאני עוצם עיניים אני מבחין באבא שתופס את הרגל שלו. מנסה להרגיע אותה ע"י ליטופים, כמו שמרגעים כלב עצבני.

    אבא לא מדבר עם אף אחד על הרגל שקופצת לו. חוץ מאמא, כי היא

    לוקחת אותו לרופאים שנמצאים  בעיר  רחובות.

    לבדוק אולי זה לא רק הבעיה של הרגל?, אולי זה מדבק?, כי שמתי לב לאחרונה שגם היד התחילה לזוז לה בקצב אחר. וחשבתי על אבא מסכן שיש לו יד ורגל שלא כלכך שומעות לו. עושות לו בעיות, נעות בקצב שידוע רק להן.

    תמיד פחדתי שבסופו של דבר. זה התפשט לו לכול הגוף, והוא ייהפך למשהו אחר, שהולך לפי קצב אחר שרק להן הוא ידוע. והוא לא יהיה יותר אבא שלי.!!!

    קמתי בבוקר כולי שטוף זעה אחרי חלום בלהות קטן. כמה בדואיים קושרים אותי באמצע מדבר בלי מים. השמש כלכך חזקה שמייד התייבשתי שם, ואני צועק ללא קול מים..... מים ...... כאשר אבא מדדה בדיונות החול ומתרחק ואינו שומע אותי......

    התעוררתי יבש ומייד רצתי למטבח להרוות את צימאוני. ממש לפני הברז נזכרתי שיום כיפור היום... אז חזרתי לחדר להתלבש וללכת להתפלל.

    אמא אומרת "שאסור לצחצח שיניים או לשטוף פנים. רק להרטיב את העיניים קצת כדי להוריד את קורי השינה".

    בחוץ חם מאוד השמש קופחת על הראש, מחממת את האספלט. הרחובות ננטשו לעצמם, הכל שקט ושומם כמו עיר רפאים. הדרך לבית הכנסת עוברת ליד הבית של אריה. כשהגעתי לשם צעקתי בקול "אריה". ושברתי את השקט הזה שהיה מונח על כל העיר בשעת בוקר זו.

    אמא של אריה אמרה "שהוא הלך לשחק בגן השעשועים, ושאני לא אצעק כי ישנים."

    בבית הכנסת, המתפללים שהיו אתמול ערניים והתפללו במשני מרץ ורצון עז לכפר על המעשים. נראים עכשיו עייפים, מותשים, וחלשים, פניהם נפולות. כמעט שלא מגיבים  לתפילות החזן. כאילו שנטלה מהם החיות.

    אפשר להבין אותם. גם אני מרגיש נורא. הגרון שלי צורב, כבר הספקתי לשתות את כל הרוק שהפה שלי יכל לייצר, וזה לא עזר אני נשאר צמא.

    התיישבתי ליד אחי שיראה לי את העמוד בספר. ראיתי את אבא מנמנם כאשר

    סידור התפילה מונח על פניו, נתתי הצצה קטנה לכיוון הרגל. היא  הייתה במנוחה. כנראה שהצום משפיעה גם עליה.

    מסיימים את הקטע של מוסף ליום כיפור. עם התיאור של הכהן הגדול עושה איזה טקס. "שש כנפים, שש כנפיים לאחד". אחי אומר "שזה קורבן עולה בבית המקדש בירושלים עוד כשהיה קיים".

    בדיוק ברגע זה כשהכול נראה לכאורה נורמאלי ורגיל. כמו שכל יום כיפור נורמאלי צריך להיות. אפילו אני מצליח להחזיק איכשהו מעמד עם הצום הזה, והרגל של אבא נחה לה ולא עושה בעיות.

    אפשר לחשוב שאלוהים שומע את התפילות שלנו, וסולח לנו על החטאים ...

    ברגע זה פורצת לחלל האוויר באכזריות חסרת רגשות, הצפירה שעולה ויורדת. חותכת את הכל בבת אחת בחיתוך מהיר וקר. כמו שהסכין של הרב חותכת בבשר החי במכה אחת...

    הצפירה שהקפיצה את כל העיר מהתרדמה של יום הכפור הזה. רעש מחריש אוזניים...  חוץ מהלומות הלב שלי, שהיו יותר חזקות מהצפירה. לא יכולתי לשמוע כלום. נורא נבהלתי ולא הבנתי למה עושים תרגיל צבאי באמצע יום כיפור...

    כולם התעוררו בבת אחת. אבא האחים שלי שאר המתפללים., ואמרו אחד לשני

    "מה קרה פרצה מלחמה?...." מיד שמענו זעקה של אישה מעזרת הנשים, שניה לפני שהתעלפה. גם אני הייתי קרוב להתעלפות. כי ראיתי את כולם מסביבי חסרי אונים מבטים הנה והנה ממלמלים אברות קטועות, וראיתי בפעם הראשונה שלי את אבא  פוחד. אפילו שהוא ניסה להסתיר זאת ע"י הבעה קשוחה. העיניים אמרו משהוא אחר, לא ברור.

    אז כדי להרגיע את כולם רצתי לבימת הכבוד לחזן ואמרתי לו בקול, כמעט צעקה היסטרית "אדון הרב למה שלא תתפלל לאלוהים ותבקש ממנו שיפסיק את המלחמה הזאת וננצח. כך שנוכל לחזור ליום הכיפור שלנו." חוץ ממבט משתומם שהוא זרק עלי וליטף את ראשי, לא עשה כלום.

    יצאתי מבית הכנסת ורצתי ישר הביתה לראות מה שלום אמא. כבר לא היה אכפת לי מאריה והג'ולה שלו... בכלל שכחתי שזה יום כיפור, כי כל העיר

    הייתה כמו מרקחה, אחוזת תזזית, לחוצה כמו בתוך סיר לחץ שעומד כל רגע להתפוצץ... אנשים רצו לבתים נסעו במכוניות, הדליקו רדיו וטלוויזיה.

    יכולתי לשמוע מבעד לחלונות, את הקריין הנצחי של רשות השידור, חיים יבין. אומר כל מיני שמות מוזרים  בצירופים שונים. היה בלאגן כזה רציני בעיר שכמעט נדרסתי. כי מאוד דאגתי לאמא ורצתי מהר.

    כשהגעתי ראיתי את אמא נפרדת מאחי הבכור שהיה כבר שנתיים בצבא,

    ובא לחופשת יום כיפור. עכשיו הוא לבוש מדים מנשק את אמא. כאשר תרמיל ורובה עוזי, תלויים לו על הכתף. לידם מחכה הג'יפ הצבאי שייקח אותו ליחידה שלו.

    גם אני אמרתי לו שלום ושישמור על עצמו, כמה שאפשר במצב של מלחמה.

    הוא חיבק אותי והלך לרכב הצבאי.

    את האח השני שגם נמצא בצבא לא שיחררו לכיפור, הוא נשאר ביחידה שלו.

    כך שלא ידענו מה קורה איתו.

    עוד לפני שהספקתי להיכנס הביתה ראיתי את אבא הולך מהר. כאשר הרגל שלו רציני מאבדת שליטה על עצמה.......

    בבית הטלוויזיה דלקה בקולי קולות. אפשר היה לחשוב שהמלחמה מתנהלת לה בסלון אצלנו.

    חיים יבין מקריא את ההודעה "ישראל הותקפה ע"י המצרים בסיני וע"י הסורים ברמה. מתנהלים קרבות קשים מדם, כדי לבלום את התקדמות האויב."

    אחר כך הוא נתן את אותם השמות שלא הבנתי מהם שום כלום. רק בהמשך נודע לי שזה סיסמאות לגיוס כללי של צה"ל.

    מרוב התרגשות, רעש המולה, שכחתי שאני צם, וכך עבר לו יום כיפור. הגיע הערב ואני לא אכלתי ולא שתיתי.

    אבא לבש  מדים ואמר לאמא "לא יודע מתי אחזור". לי הביא נשיקה והלך

    לבית הדואר המרכזי. הוא אומנם קצת מבוגר למלחמה. אבל הוא נמצא בצוות חרום של העירייה. והוא צריך לנהל את העניינים בדואר.

    אמא מייד הדליקה נר "קנדיל" והתפללה ארוכות, אחר כך לקחה כיסא קטן מהמטבח וישבה בפתח הבית, המשיכה להתפלל ולבכות.

    היא מאוד דאגה לאח השני, שלא יצא לחופשה ונשאר בבסיס. לא ידענו עליו שום כלום.

    אחת לכמה זמן היו עוברים מעלנו להקות מטוסי ה"פנטום", ברעש מחריש אוזניים בגובה נמוך. קורעים את התכלת, בשובל של עשן שחור ואש, שהיו יוצאים מהמנועים. טסים דרומה להפציץ מטרות מצריות....

    לא יכולתי לראות את אמא יושבת ובוכה כך על הספסל הקטן, ליבי נקרע בתוכי. מנסה להבין את מלמולי התפילה. כאילו שידעה משהוא שעובר רק

    במחשבות. משהוא עומד לקרות... והיא מנסה לשנות את רועה הגזרה... ישבה שם מהבוקר עד הלילה, כל יום.

    המלחמה בעיצומה ובטלוויזיה מראים תמונות של טנקים שרופים ליד גופות אדם חרוכות. חיילים פצועים בבתי החולים. חיים יבין  מקריא מדי יום את שמות החללים שנפלו במלחמה עד עכשיו. אני כל הזמן התפללתי שזה לא יהיה אחד האחים שלי.

    זה היה יום הכיפור הראשון שלי שצמתי, וזה גם היה יום הכיפור הראשון שלי שידעתי מה זה המושג "מלחמה". כשבאים להרוג אותך. ומה זה שכל האנשים מסביבי  פוחדים.

    הצפירה הייתה חוזרת לפרקים, והיינו צריכים לרוץ למקלטים שהיו בבית הספר הדתי בסוף הרחוב.

    אמא אף פעם לא הייתה הולכת למקלט או לכל מקום אחר. היא לא זזה מהכיסא הקטן שלה. כאילו פחדה שברגע שתעזוב את השרפרף הקטן הזה משהוא יקרה...

    גם אבא של אריה הלך למלחמה, ואריה היה בא אלי לשחק בחצר, ואפילו נתן לי את הג'ולה הכי יקרה שלו. כי הצלחתי לצום. אבל לא רציתי שום מתנה מאף אחד.

    חשבתי על אמא שיושבת ובוכה על הכיסא הקטן.

    בעצם המשחקים שלנו לא היו משחקים, רק ישבנו בחצר ושתקנו. חיכינו

    למטוסי ה"פנטום" כדי לנופף להם לשלום.

    אבא חזר מהדואר בצעדים נמהרים. הרגל שלו התחילה לזוז כבר גם כשהיה עומד. אפשר לומר שהוא איבד עליה שליטה כליל.

    בקול עייף הוא שואל את אמא, אם "יש חדש?." היא רק מנגבת את הדמעות ומסמנת בראשה ללא.

    אבא נכנס לבית אומר לי שלום, וניגש לשתות כדורים  כדי לקבל קצת שליטה על הרגל הסוררת.

    בלילות היינו עושים האפלה. מכסים את החלונות בשמיכות, והמבוגרים היו צובעים את פנסי המכונית שלהם. כל זה היה כדי למנוע ממטוסי אוייב את המיקום שלנו ולהפציץ אותנו. לפעמים היינו יוצאים לזרוק זבל עם פנס קטן.

     

     

    המלחמה אצל אמא נגמרה כאשר באו מהצבא בג'יפ מלא אבק, והודיעו לה שאחי השני שלא יצא לחופש...

    באתי בבהלה לאימא לשאול מה קרה?. והיא בבכי נוראי שהסתיים בחיוך.

    אמרה לי תודה לאל הוא חי, אבל פצוע קשה, העיקר שהוא חי......

    זה היה הכי חשוב לאמא. היא קמה מהכיסא הקטן שלה, שסיים את תפקידו.

    לקחה את אבא ונסעו לבית החולים "רמב'ם", לשבת לייד אחי הפצוע קשה.

     

    המלחמה נגמרה כאשר רואים את שר החוץ היהודי,  של אמריקה עם המבטא המצחיק שלו, מנסה לעשות הפסקת אש  בין הניצים.

    האח הבכור חזר שלם מהמלחמה. כנראה שהנר "הקנדיל" של אמא בכל זאת עזר.

    אחרי זה חזרנו לבית הספר, אבל כבר לא היינו ילדים כמו שהיינו לפני יום הכיפור הזה.

    חלק מהילדים  היו בלי אבא או אחים. כבר לא היינו משחקים ומשתוללים בחצרות.... היינו יושבים על הדשא ושותקים..........

     

     

     

     

     

     

     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (9)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        אתמול 16:24:
      המון תודות, חתימה טובה.

      חבל שעברנו את מה שעברנו.

      מאוד עצוב.

      מקווה שלא יקרה לנו שוב.

      תודה על התזכורת..

        אתמול 9:35:

       מאיר היקר.


       תודה לתיאור המעניין  והמותח של אותו יום כיפור קשה -שאף יהודי לעולם לא ישכח. 

       תיארת את כל הפרטים בכישרון רב.

       יישר כוח!

       גמר חתימה טובה ובשורות טובות.

       בברכה

       אהובה.

        16/9/18 12:24:
      המון תודות לכולכם.
        16/9/18 01:34:
      עצוב .
        15/9/18 12:43:
      מאיר תודה ששיתפת מרגש כל כך - שנה נהדרת לך
        15/9/18 10:39:

      חבר יקר

      ניקלעתי לסיפור שכתבת - קראתי והתרגשתי עד דמעות

      גם עברה בי צמרמורת נעימה

      אני ילידת י' בתשרי ( יום כיפור)  ועוד מעט ימלאו לי 57 שנים 

      בגיל בת המיצווה שלי פרצה מלחמת יום כיפור

      והתיאורים שלך החזירו אותי 45 שנים אחורה

      אתה גדול ממני בדיוק בשנה (-:

      אבי מנוחתו עדן היה בהג"א והייתי עוזרת לו כשהיה מאיר בפנס 

      לכיוון הדירות שהאור דלק אצלם כדי שיחשיכו את האור בבתים

      תודה ששיתפת אותנו ביום הכיפור הראשון שלך

      ותודה על כל הזיכרונות והגעגועים שבזכותך הוצפתי כעת

      שבת נהדרת

        14/9/18 23:23:
      יום כיפור הארור
        14/9/18 16:36:
      קטע סיפורי כתוב נפלא, מזעזע כל קורא הזוכר את ראשיתה של מלחמת יום כיפור. גמר חתימה טובה!